פסק דין
א. כללי:
בפניי תביעה מטעם התובעת, חברת עמידר, לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים, מדירה השוכנת ברחוב שפירא 28/1 בפתח תקווה (להלן: הדירה). כן, עתרה התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים, בסך של 13,371₪ (נכון ליום 16/3/08).
ביום 30/10/1990 השכירה התובעת את הדירה למר ראובן סלח (להלן: השוכר החוזי). בשוכר החוזי היה נזקק, פסול דין וזכאי לדיור ציבורי, על רקע סוציאלי. חוזה השכירות נחתם על ידי אחותו (אמהּ של הנתבעת 1) , אשר שימשה לו כאפוטרופסית.
במהלך שנת 1997 , הנתבעים וילדיהם עברו להתגורר בדירה ,ביחד עם הדייר החוזי. בעקבות האמור, נשלחו אליהם ואל אמה של הנתבעת 1, דרישות לפינוי על ידי התובעת מיום 16/9/1997 ; 25/12/1997 ; ומ- 26/5/1998.
משלא פונתה הדירה על ידי הנתבעים וילדיהם, התובעת הגישה תביעת פינוי כנגדם וכנגד הדייר החוזי בת.א. 3761/98 שלום (רמלה). במסגרת אותו הליך, הצדדים הגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 10/2/1999. ההסכם נחתם על ידי עמידר, הדייר החוזי ואפוטרופסו, והנתבעים. בהסכם הפשרה הוסכם ונקבע כי הנתבעים יפנו את הנכס עם קבלת דירה ציבורית , שתאושר להם בפתח תקווה , על-ידי חברת "חלד".
אין מחלוקת שממועד מתן פסק הדין הנ"ל, הנתבעים המשיכו להתגורר בדירה נשוא התביעה, והתובעת לא מסרה לידיהם בפועל, דירה אחרת. הבסיס להגשת תביעה זו , בדיקה של רכז שטח מטעם עמידר , שנערכה ב-10/2007, בה נמצא כי השוכר החוזי "נטש" את הדירה ועבר להתגורר אצל אחותו (המשמשת לו כאמור כאפוטרופסית), וכי בדירה מחזיקים בפועל , ללא רשות התובעת, אחייניתו של הדייר החוזי ובעלה, קרי הנתבעים וארבעת ילדיהם.
כמוכן, טוענת התובעת שביום 19/11/07, דחתה הוועדה המרחבית מטעם משרד השיכון, את בקשת הנתבעים להכיר בהם כ"דייר ממשיך". בהחלטת הוועדה צוין כי הנתבעים "אינם עונים על כללי הלגליזציה. כן, צוין כי האישה [הנתבעת 1] הינה אחיינית של בעל החוזה שנלקח ע"י האפוטרופסית, ג'ולייט בהרי, אליה לביתה. הוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון, דנה בעניינם של הנתבעים, ביום 10/12/07, שם נקבע כי הנתבעים אינם מתקיימים מקצבת קיום במשך 24 חודשים, ועל כן אינם זכאים לזכות בדיור ציבורי, על פי הקריטריונים.
אין מחלוקת שאין זכר בכתב התביעה להליכים הקודמים הנ"ל ולהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, בין הצדדים באותו הליך.
התביעה מתבססת ,מתחילתה ועד סופה, על הוראות "חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי והעדר מעמדם של הנתבעים בדירה זו , על פי הוראותיו.
בכתב ההגנה נטען כי הנתבעים הוכרו בעבר כבעלי זכות לקבלת דיור ציבורי. כן, נטען על פי פסק הדין בת.א. 3761/98 הנ"ל, הוסכם כי הנתבעים יפנו את הדירה כנגד קבלת דירה ציבורית אחרת בפתח תקווה באמצעות חברת "חלד". התובעת ו"חלד" הם אשר לא קיבלו את הסכם הפשרה נשוא פסק הדין, ולא העמידו לרשות הנתבעים דירה ציבורית חליפית, על כן המשיכו הנתבעים להתגורר בדירה נשוא התביעה, ומתגוררים בה עד היום, על אף שהדייר החוזי המקורי (הדוד החסוי) אינו מתגורר יותר בדירה מזה שנים.
הנתבעים מבקשים לראות בהם כ"דייר ממשיך" וכן הם מצהירים על נכונותם לפנות את הדירה בכל עת, על-פי פסק הדין הנ"ל, קרי-כנגד קבלת דירה חליפית, ממאגר הדיור הציבורי על פי הוראות פסק הדין.
ב. תמצית טענות התובעת:
הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים בת.א 3761/98 נחתם על רקע רצונה של התובעת לפנות את הנתבעים מהדירה מחד, ועל רקע אישורה של וועדת האכלוס לחריגים מיום 18/2/1998 לזכאות הנתבעים לדירה בשכירות סוציאלית, מאידך.
התובעת פעלה על פי פסק הדין וקיימה את התחייבויותיה ומי שהפר את ההסכם הם הנתבעים עצמם. הנתבעים סירבו לקבל את הדירה שהוצעה להם על ידי "חל"ד" ואף סירבו לשתי דירות נוספות שהוצעו להם, לפני חתימת הסכם הפשרה. אין בהסכם הפשרה כל סייג או התניה שלפיהם התובעת התחייבה התובעת להציע ו/או להעמיד לרשות הנתבעים דירה "שאינה בשכונות" ו/או בדבר מיקום כלשהו של הדירה. לאחר שהוצעו לנתבעים שלוש דירות והם סירבו להם, יהיו סיבותיהם אשר יהיו, הרי שהתובעת עמדה בהתחייבותה, והנתבעים הם שלא עמדו בהתחייבות שלהם. בנסיבות אלה, על בית המשפט להורות ולקבוע שהנתבעים הפרו את ההסכם, ועל כן הינו בטל.
זכאות לדירה בדיור הציבורי ניתנת לתקופה של שנה אחת, ובכל שנה נבחנת מחדש, וכך גם זכאותו של דייר להמשיך ולהתגורר בדירה שהינו מחזיק ושבבעלות הדיור הציבורי. עניינם של התובעים נדון שלוש פעמים בפני הוועדה העליונה של משרד השיכון, הגוף המוסמך והאמון על בחינת זכאות לדיור ציבורי, ונקבע כי הנתבעים אינם זכאים לדירה, אלא לסיוע בשכר דירה, בלבד.
לטענת התובעת, כניסתם של התובעים לדירה הייתה בבחינת "דריסת רגל", שעה שמגוריהם בדירה מאז שנת 1997 הכביד והקשה את תנאי מגוריו של הדייר החוזי הנכה (100%), שנאלץ בגין כך לבסוף אף לעזוב ולצאת מהדירה ולהתגורר בבית אחותו, ששימשה לו כאפוטרופסית. אין לאפשר לנתבעים לצאת נשכרים מהתנהגות בריונית קלוקלת זו.
התובעת לא פעלה לפינוי הנתבעים מהדירה במהלך השנים, על אף הפרת הסכם הפשרה על ידיהם, מאחר והנתבעים שהו בדירה "תחת חסותו" ו/או מכוח הסכמתו של הדייר החוזי. התובעת על כן נמנעה מנקיטת הליכים נוספים כנגדם, ואפשרה את המשך שהותם בדירה – עד שהתברר כי הדייר החוזי עזב ונטש את הדירה. מאותו מועד, היא פעלה לצורך החזרת הדירה לידיה, לטובת רשימת הממתינים הרבים, לקבלת דיור ציבורי. בנסיבות אלה, אין לראות בתובעת כמי שישבה בחיבוק ידיים.
ג. תמצית טענות הנתבעים:
המצב הסוציו אקונומי הקשה של המשפחה הביא אותה להיכנס ולגור עם הדייר החוזי, מלכתחילה, כאשר הנתבעת 1 סעדה את הדוד בתקופת המגורים המשותפים. הדייר החוזי עזב את הדירה על רקע החלטה של האפוטרופסית (אמהּ של הנתבעת), בעקבות סכסוך משפחתי שנתגלע.